בנם של תקוה ועודד. נולד ביום כ”ד בתשרי תשמ”ב (21.10.1981) בחולון, אח ליניב.
רועי גדל בשכונת קריית שרת בחולון. כבר בחיתוליו התגלה כילד שובב מאוד, אוהב אתגרים ותעלולים ונטול פחד. בגיל שלוש ברח לגננת וחזר הביתה ברגל לבד. כשכולם שיחקו רועי התאמן בכתיבת שמו כדי להיות מוכן לכיתה א’.
בכיתה א’ למד בבית הספר יסודי “שער האריות” בחולון, ומכיתה ב’ עד ח’ המשיך בבית הספר הממלכתי-דתי “נאות שושנים”.
את זמנו הפנוי בילה בעיקר במגרש המשחקים. הוא ואחיו יניב, שהיה גדול ממנו בשנה ושלושה ימים, גדלו כמו תאומים והיו חברים טובים. הם למדו באותו בית ספר וחלקו חברים משותפים.
בכיתה ט’ החל את לימודיו בתיכון הדתי “יבנה” בעיר, אותו סיים במגמת ביולוגיה.
“רועי היה תלמיד חרוץ, נאה במידות, בחור רציני – הוא היה לתפארת הכיתה,” כך ספדה לו אסתר פלדמר, מורתו ומנהלת התיכון. “הוא אהב תמיד לשחק כדורסל, היה ילד מדהים, מנומס, יפה תואר, נחוש ואמיתי”.
יעל, מורתו בתיכון, כתבה: “זוכרת אותך כילד חמוד, חייכן עם עיניים סקרניות… פטפטן וחברותי”.
בגיל שש-עשרה הפתיע את הוריו עם רישיון לאופנוע, אותו מימן בעבודות מזדמנות. מגיל צעיר היה פעיל בענפי ספורט מגוונים – כדורגל, כדורסל, ריצה וצלילה, וזכה באותות הצטיינות על הישגיו הספורטיביים. רועי היה אלוף ישראל בריצות לנוער. בבגרותו היה רועי ספורטאי, אתלט ששיחק טניס כל סוף שבוע ב”ימית 2000″. הוא היה תחרותי מאוד והישגי, לכן אם קבע לעצמו מטרה הוא השיג אותה בכל דרך. למשל, לפני הגיוס הוא קבע יעד: להגיע לצנחנים. באותה תקופה הוא עבד כשליח של פיצרייה והעלה את המשלוחים ברגל לקומות העליונות, אפילו לקומה שישית. הוא היה רץ במדרגות בתור אימון.
בשנת 2000 התגייס רועי לצנחנים, לגדוד 890. לאחר סיום הטירונות נשלח לקורס מ”כים (מפקדי כיתה) בגדוד “האריה המעופף”. בזכות הצטיינותו ביקשו מפקדיו שיישאר בבית הספר למ”כים ללוחמי חי”ר (חיל רגלים) וידריך בטרם יחזור לצנחנים. רועי נעתר.
עוז צמח היה פקודו של רועי במהלך קורס פיקודי: “מלאכת הקליטה הייתה מלווה כמו תמיד בבלגן גדול: ציוד מפוזר בכל מקום, חיילים רצים, חתימות על ציוד, ניקיון נשקים, שיחות אישיות – והכול בלחץ זמן מטורף. בתוך כל הסערה הזו הופיע לו בקצה הפלוגה מפקד כיתה צעיר ליד אוהל החיילים, תוך שהוא רושם בפנקס, מפרק נשקים, מביא ציוד שחסר ופשוט לא מפסיק לרוץ בשביל חיילים שאינו מכיר ושזה עתה הגיעו לקורס. כזה היה רועי, או נכון יותר רוזנר. כך קראו לו כל חיילי ומפקדי הפלוגה. בארבעה וחצי החודשים בהם שירתנו באותה הפלוגה הוא תמיד היה הכתובת. בשעה שבה כולם כבר שכבו במיטתם בסוף היום לאחר מקלחת ובדרך לשינה, רועי עוד היה ממשיך להתרוצץ בשביל לדאוג לחייליו, שהעריכו אותו עד מאוד. בחודש מרס שנת 2002 הוקפצה הפלוגה במסגרת מבצע ‘חומת מגן’ לעיר קלקיליה בכדי להגיע לקִנֵי המחבלים. כמפקד כיתה שהוביל את חייליו בתוך סמטאות העיר, רועי היה דוגמה ומופת להתנהגות מפקד בעת לחימה. תמיד היה ראשון לפרוץ כל דרך ולהוביל את חייליו אל הלא נודע. בשבתות, כאשר יכולנו להתפנות קצת לזמן חופשי, רועי היה יוצא מהאוהל כשבידו כדור ובפיו שאלה: ‘מי בא לשחק?’. היחס האנושי הכל כך חם, הכנות והרצון תמיד לשמש לכולם אוזן קשבת, הם שהביאו את חייליו לרצות להיות בסביבתו. עם סיום הקורס הוא סיפר לנו על תוכניותיו הצבאיות להגיע לפיקוד הגבוה של צה”ל. ליושבי האוהל באותה שעה לא היה כל ספק שרועי יגיע לגדולות. … בדרך שבה המפקד מוביל את חייליו לעשייה מתוך רצון ולא מתוך כפייה, דרך שבה המפקד מפגין אהבה כלפי חייליו, כאילו היו בניו, והם מחזירים לו אהבה גדולה”.
מאוחר יותר יצא רועי לקורס קצינים, חזר לגדוד האריה המעופף” ביסל”ח (בית ספר למקצועות חי”ר) כמפקד מחלקה. חבריו לשירות העריצו את כושר מנהיגותו. הוא המשיך למסלול מ”פ (מפקדי פלוגה) והחליט לצאת לחצי שנת חל”ת (חופשה ללא תשלום) כדי ללמוד במכללה לפיקוד טקטי בפו”ם (פיקוד ומטה), שם סיים תואר ראשון במדעי החברה וקיבל הכשרה פיקודית. רועי חזר לביסל”ח כקמב”ץ (קצין מבצעים) למשך כמה חודשים, עד שקיבל פיקוד כסרן על פלוגה מבצעית. מבין כמה גדודים שרצו בו, לבסוף בחר להגיע לגדוד “חרוב” בחטיבת “כפיר”. רועי קיבל את הפיקוד על הפלוגה המסייעת שנחשבת לפלוגה קשה בשל ותק חייליה.
רועי ושרון הכירו בעת שירות החובה הצבאי דרך חברה משותפת. התברר להם כי הם גרים במרחק שלושה רחובות זה מזה. לאחר תקופת חברות של כחמש וחצי שנים, הם התחתנו ונסעו לירח דבש בתאילנד. עם חזרתם מהחופשה נכנס רועי לתפקיד המ”פ של הפלוגה המסייעת. לדברי שרון, “רועי היה נשוי לה ולפלוגה אותו זמן – כעשרה חודשים בלבד”.
בתחילה למד רועי את הפלוגה בשטח, ורק אחר כך עיצב אותה על פי תפיסת עולמו. רועי היה כאבא לפלוגה ולחיילים וזכה להערכת חייליו. הוא טיפח אותם ודאג להם, והפלוגה זכתה באות הצטיינות בזכות יכולותיו ורוח המוטיבציה שהוא החדיר בה.
בעמוד הפייסבוק שנפתח לזכרו כתבה דנה לוי: “אחרי סיום קורס מ”פים, אחרי עשרות סיפורים ששמענו עליך, חיכינו, כל הקצינים, לבואך. הלכת בשביל בראש מורם ואנחנו כבר משתוקקים להכירך… מאותו רגע הפכת לאח גדול, ליועץ ולמחנך של כולנו. היית ראש השבט שלנו, ראש השבט של קציני מטה “האריה המעופף”. תמיד עמדת מאחורינו אם פישלנו ותמיד עודדת אותנו אם נכשלנו, כל דבר פתרת, תמיד קיבלת את פנינו בברכה במשרד המ”פ או במשרד הקמב”ץ גם אם סתם באנו לדבר על דברים שלא קשורים לצבא. רועי היקר, אני מרגישה שהיית שליח, מלאך שבא לעשות פה את עבודתו וללכת לעזור למי שרק אפשר ולתת כמה שיותר, נגעת בכל כך הרבה אנשים בדרך ועשית רק טוב. ההערכה שלי אליך עצומה …”
מש”קיות (מפקדות שאינן קצינות) ששירתו לצידו זוכרות אותו כאדם מלא שמחת חיים שהחיוך אינו סר מפניו. בנועם הליכותיו היה דמות ומודל לחיקוי. כך מעידים פקודיו. תומר נוי: “רועי תמיד ידע לדבר איתנו בגובה העיניים! לא משנה מי היה פונה אליו ובאיזו בעיה, תמיד הוא היה עוזר להפנות לפיתרון אפילו אם הדבר לא היה מתפקידו”. שאול בדוסה סיפר: “אני מגיע לכיסופים, רועי כבר שם עושה נוהלי קרב ומקבל את הפלוגה, אני נכנס לחדר ומניח את הציוד שלי … נשמע פיצוץ של פצצת מרגמה ומיד לאחריה אזעקת צבע אדום … רועי שׂם קסדה על הראש ואומר לי: ‘לך תכניס את כל הפלוגה למרחב מוגן, תעשה ספירה של כולם ותודיע לי שהכול תקין’ … אחרי חמש דקות שמרגיעים הכול ואני יוצא החוצה, אני רואה את רועי חוזר מכיוון הש”ג. אני שואל אותו: ‘תגיד לי, איפה היית?’ והוא עונה לי … ‘הייתי בש”ג. יש שם חייל שלנו שעומד לבד ובטח מרגיש ששכחו אותו כולם, כשהם רצים למקומות המוגנים שלהם ולו אסור לעזוב את העמדה. אז פתרתי לו את בעיית הלבד’. … הסתכלתי עליו בהערצה באותו הרגע. … אתה דמות וסמל בליבי”.
רון נהרי (פלאפל) היה מפקד כיתה תחת פיקודו של רועי בפלוגה המסייעת של גדוד “חרוב”: “רועי השפיע עליי רבות במהלך שירותי בצבא, בעיקר בגלל שראיתי בו קודם כול בנאדם ואחר כך מפקד. הרבה בגלל צורת פיקודו, הוא היה מדבר איתי תמיד בגובה העיניים וסמך עליי בעיניים עצומות בכל פעילות שלקחתי על עצמי, ותמיד קיבלתי ממנו פידבקים חיוביים. … תמיד הדלת שלו הייתה פתוחה לכל שאלה או בעיה. גם כשהיה קשה הרגשתי סיפוק עילאי תחת פיקודו”. רועי ידע לתת מענה לצורכיהם של חייליו, לעקוב אחר פעילותם, להקפיד על הנהלים ולהגיד מילה טובה. “לא היה צריך להגיד הרבה בשביל להעביר את המסר,” הוסיף נהרי, “אהבתי את רועי מאוד, בתור בנאדם, בתור חבר ובתור מפקד וקצין מעולה”.
מפקדיו ניבאו לו עתיד מזהיר כקצין מצטיין. סגן-אלוף יוסי כהן, אמר: “את המנהיגות של רועי אי אפשר ללמוד בשום בית ספר, היא נבעה מאישיותו. רועי היה מפקד מעולה שזכה להערכות מעולות ממפקדיו. הוא היה אדם חייכן, טוב לב, אהוב על כל הבריות ועל כל חייליו”.
לרוב היה הגדוד בחברון, עסוק בלכידת מבוקשים. רועי אהב את עבודתו בצבא וסיפר עליה בהתלהבות, ולמרות שהיה אמור להשתחרר ביולי 2009, תִכנן לחתום לתקופת קבע נוספת. הוא בחר להתקדם בדרך הצבאית ולהיות הטוב ביותר.
גיסתו של רועי, חן פיינגולד-דורון, סיפרה עליו: “הוא היה מצחיק ורציני כאחד, משעשע ושובב … הוא היה פייטר, לוחם, מלח הארץ, תמיד דיבר שהצבא זאת העבודה שלו, שזה מה שהוא צריך לעשות. הוא ראה בהגנה על המולדת שליחות”.
יעקב פיינגולד, אביה של שרון, היה קרוב אליו מאוד. רועי השפיע על חותנו לעסוק בספורט, והם נהנו להיות יחד.
חבריו לטניס העידו שרועי היה שחקן רציני שהשתלב במהירות רבה, התאהב במשחק ולא אהב להפסיד. דודו של רועי, איציק קירשנר, סיפר: “בכל דבר בספורט הוא רצה להיות ראשון”.
“ההיכרות שלי איתך הייתה על מגרש הכדורגל בימי שישי ברעננה,” כתב דוד, חברו לכדורגל. “היית מגיע כל הדרך מחולון ושמחנו כל כך לקראתך. היה כל כך כיף לשחק איתך בקבוצה ולא פחות כיף נגדך. התאהבתי באישיותך, בחור יפה תואר, אדיב, חייכן, ספורטאי מצטיין, אצילי ביותר”.
רועי תִכנן להתחיל את לימודי התואר השני במקביל לשירות הצבאי בקבע. ערב מבצע “עופרת יצוקה” הוא התראיין לעיתון “במחנה” ואמר: “אין היום לוחם בצה”ל שלא רוצה להיות חלק מהלחימה. כולם מחפשים איפה הם יכולים לתרום ולהשפיע. המשימה הזו היא בשביל האחים, ההורים והנשים שלנו ובשביל מי שנמצא בעורף. המשימה הסופית היא להגן על מדינת ישראל”.
ביום השלושה-עשר למבצע “עופרת יצוקה”, ב-8 בינואר בשעה אחת בלילה, נקראה הפלוגה המבצעית של גדוד “חרוב” להיכנס לעזה ולבצע פעילות חישוף בעומק כיסופים. הכוח ביצע סריקות כשנתקל בחוליית מחבלים. במקום התפתחו חילופי אש, במהלכם שיגרו המחבלים טיל נ”ט (נגד טנקים) לעבר כוח צה”ל.
“זה קרה בכניסה הראשונה שלנו לעזה,” סיפר עידו בוקובזה, לוחם בפלוגה. “כמה שעות אחרי שנכנסנו זיהינו ירי. … בחלק מהחלונות ראיתי בכלל בובות. זה הבהיר לי שמדובר במארב. רועי, המ”פ שלי, ביקש אישור להיכנס לבית. ברגע שהוא הגיע לדלת ירו עליו טיל נ”ט. הטיל פגע במשקוף ורסיס פגע בו”. רועי, שצעד בראש חייליו, נפצע באורח אנוש בצווארו וחייל נוסף נפצע קל עד בינוני. רועי הפצוע שכב על האלונקה בעוד הבית עדיין סופג פגיעות טילים. הוא היה בהכרה מלאה וביקש מהקַשָר שלו, שייתן לו את תמונת מצב הלחימה, והמשיך לחלק פקודות. אחד החיילים לחץ עם שתי אצבעות על נקודת הדימום בצווארו. מאוחר יותר החזיק רועי לעצמו את נקודת הדימום. סמל-ראשון מנחם ציק, החובש הפלוגתי, סיפר: “כשהגעתי הבנתי עד כמה הַעֲרָכָתִי את הבנאדם קודם לכן, מתגמדת נוכח התנהגותו במעמד זה. בקורס מלמדים אותך שאדם פצוע נראה כמו אדם בשפל חייו, ורועי היה רחוק מזה. הוא הרגיע אותי במקום שאני ארגיע אותו: ‘ציק, תירגע, הכול בסדר’. שאלתי אותו מה כואב לו והוא ענה: ‘לא כואב לי כלום, אני קצת חלש’. הייתה בו עוצמה לא אנושית … הוא לא רצה שנראה אותו מת, כדי שנוכל להמשיך להילחם”. רק לאחר שפונה לקבלת טיפול רפואי בבית החולים, תחת אש כבדה, אמר רועי: “אני את התפקיד שלי סיימתי”, ואיבד את הכרתו. הגדוד והפלוגה המשיכו לבצע את הפעילויות ללא מ”פ עשרים וארבע שעות לאחר התקרית. רק אז נודע להם כי רועי מת מפצעיו בדרך לבית החולים.
רב-סרן רועי רוזנר נפל בקרב ברצועת עזה במבצע “עופרת יצוקה” ביום י”ב בטבת תשס”ט (8.1.2009). בן עשרים ושבע היה בנפלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחולון. הניח אחריו רעיה, הורים ואח.
“החוכמה והאנושיות שכל כך אופייניות לך, יהיו חסרות עד מאוד במערך המפקדים של צבא ההגנה לישראל,” ספד לו תת-אלוף כנפו, ראש מדור הדרום. “עומד אני כאן היום ומצדיע לך, מפקד גדול בצבאנו, שהלך היום לעולמו”.
סגן-אלוף אילן דיקשטיין, מפקד גדוד “חרוב”, אמר: “כשהוא הגיע הוא הפך לגורם מלכד ומגבש ברמת הפלוגה וגם ברמה הגדודית”.
“הרופאים לא מאמינים לי שרועי היה כל כך הרבה זמן בהכרה,” סיפר מנחם ציק, שקיבל צל”ש על פעולות ההצלה בקרב. “עם פציעה כזאת, אתה בדרך כלל מאבד הכרה אחרי שלוש דקות. אבל רועי הוא גיבור. באמת. הוא היה איתנו עד לפינוי … הצל”ש שלי – מגיע לו”.
במועד האזכרה עורכים הוריו יום עיון ולימוד תורה לזכרו. הם תרמו לשיפוץ ארון הקודש בבית הכנסת “היכל רפאל” בחולון, שבו נהג רועי להתפלל בנעוריו; ובמאי 2013 התקיים אירוע הכנסת ספר תורה על שמו.
ביום השנה הראשון לנפילתו ערכו חבריו ליחידה ערב לזכרו. מאז הם מציינים את יום הולדתו בחודש אוקטובר במסע אופניים “רוכבים בדרכך”, לאורך עשרים קילומטרים בפארק הירקון בתל אביב, לציון אהבתו של רועי לספורט.
(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי ‘יזכור’, שנערך ע’י משרד הביטחון)